החלטה בתיק ע"ע 10595-06-13

סגן הנשיאה השופט יגאל פליטמן

1.   לפני בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית הדין האזורי בירושלים (סגן הנשיאה השופט אייל אברהמי ונציגי הציבור מר לוזון יעקב ומר קובי משה; תע"א 1174-06) מיום 5.5.13, בו חויבה המבקשת לשלם למשיב זכויות כספיות שונות בשל תקופת עבודתו אצלה וסיומה, ובכלל זה פיצוי פיטורים, שכר חודש יולי 2013, דמי הבראה ופדיון דמי חופשה בסכום כולל של 51,267 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.8.03. בנוסף, חויבה המבקשת לשלם למשיב הוצאות משפט בסך של 2,000  ש"ח.

הרקע לבקשה

2.   כעולה מפסק הדין - המשיב, מנהל חשבונות במקצועו, הועסק אצל המבקשת, המפעילה מוסך לתיקון רכבים באזור התעשייה תלפיות ירושלים, החל מיום 1.2.96 ועד יום 29.7.03. עם תחילת העסקתו של המשיב הוסכם בין הצדדים כי התמורה בעד השירותים שיעניק למוסך תשתלם באמצעות תלוש שכר, אך בפועל שולם למשיב השכר מדי חודש בחודשו, באמצעות המחאה שהסכום המצוין בה היה 2,500 ש"ח. בנוסף, נחלקו הדעות בין הצדדים בדבר התמורה המוסכמת, כך שהמשיב טען כי ההסכמה אליה הגיעו הצדדים הייתה כי הסכום בגובה 2,500 יהווה שכר נטו, בעוד שלטענת המבקשת, השכר המוסכם עמד על סכום של 2,500 ש"ח ברוטו.

      להשלמת התמונה אציין כי הצדדים הגיעו להסכמה כי העניין נשוא המחלוקת ביניהם יועבר לרב בניהו שמואלי (להלן- הרב שמואלי). לאחר ישיבה שנערכה בביתו של הרב שמואלי, הסכים המשיב להעביר למבקשת סכום של 500,000 ש"ח, ב-10 שיקים בסך של 50,000 ש"ח.  

3.   בבית הדין האזורי התבררה תביעה של המשיב כנגד המבקשת וכנגד הבעלים ומנהלה של המוסך, מר יוסי לוי (להלן- מר לוי), לזכויות כספיות שונות המגיעות לו בעקבות עבודתו. המבקשת ומר לוי מצידם הגישו תביעה שכנגד נגד המשיב ואשתו להשבת כספים שנטלו, לטענתם, שלא כדין וכן לפיצוי על הוצאות לשון הרע.

4.   בית הדין האזורי דחה את תביעת המשיב מאחר ולא מצא כי התקיימו יחסי עובד ומעביד בין הצדדים. חרף קביעה זו, פנה בית הדין לבחון השאלה מה הייתה התמורה עליה הסכימו הצדדים וקבע, כי לא עלה בידי המשיב להוכיח שהוסכם כי גובה שכרו יעמוד על 2,500 ש"ח נטו (להלן- פסק הדין הראשון).

      בית דין זה, בערעור שהוגש על פסק הדין הראשון, הפך את קביעות בית הדין האזורי ופסק כי יש לראות את המשיב כעובד. בהתאם לכך התיק הוחזר לבית הדין האזורי לקביעת הזכויות המגיעות למשיב ולדיון בתביעה שכנגד. עוד נקבע כי בית הדין יאפשר לצדדים להשים טיעוניהם בשאלה האם סוכם בין הצדדים על שכר נטו או ברוטו (ע"ע 548/08; פסק דין מיום 22.11.09). 

5.   בית הדין האזורי, בפסק הדין השני, קיבל את תביעתו של המשיב כנגד המבקשת לזכויות כספיות מכוח ההסכם ודחה את תביעתו בנוגע לחיובו האישי של מר לוי, מאחר שלא הוכחה עילה להרמת מסך. המחלוקת העיקרית שעמדה בפני בית הדין היתה בשאלה מה הייתה התמורה עליה הסכימו הצדדים, היינו האם סוכם על שכר 2,500 ש"ח נטו או 2,500 ש"ח ברוטו, והאם המבקשת צריכה הייתה לשאת בגילום השכר, המפורט בתלושי השכר. בקשר לכך קבע בית הדין, בהסתמך על תצהירו של מר לוי, שהסיכום היה שהמשיב יקבל את הסכום נטו ביד וכי גם על השיקים עליהם חתם מר לוי מידי חודש נרשם הסכום כנטו. כפועל יוצא מהאמור, קבע בית הדין האזורי כי המשיב לא צריך היה להשיב כספים וממילא השיקים שמסר לאחר הפגישה אצל הרב שמואלי נמסרו שלא כדין והשיקים בטלים. לנוכח קביעות אלה נדחתה טענת המבקשת בעניין זה בתביעה שכנגד. הטענה שעניינה הוצאת לשון הרע נדחתה אף היא, בשל העדר תשתית עובדתית בסיסית. 

      באשר לתביעת המשיב לזכויות קוגנטיות, קבע בית הדין האזורי, בהסתמך על התשתית הראייתית שהונחה בפניו, כדלקמן:

א. זכאות המשיב לשכר בגין חודש יולי 2003 -  בעניין זה נקבע כי אין חולק שהמשיב עבד באותו חודש ולא שולם שכרו, ולפיכך זכאי המשיב לשכר לאותו חודש.

ב.       זכאות המשיב לפיצויי פיטורים - בעניין זה נקבע כי גם אם לא נאמר למשיב מפורשות כי הוא מפוטר, הרי שבנסיבות סיום עבודה, בהן מר לוי הטיח במשיב כי הוא גנב מהמבקשת ודרש ממנו להפקיד על חשבון הכספים שנגנבו כביכול סכום של 500,000 ש"ח, לא ניתן היה לדרוש מהמשיב להמשיך לעבוד ולכן זכאי הוא לפיצויי פיטורים. 

ג.        זכאות המשיב לדמי הבראה - בית הדין קבע כי המבקשת לא הוכיחה שהכללת דמי הבראה בשכר כולל נעשתה באופן בהיר וחד משמעי כנדרש בפסיקה ועל כן משלא הוכח כי אלה שולמו, הרי שהמשיב זכאי לפדיונם של דמי הבראה בשנתיים שקדמו לסיום עבודתו.

ד.       זכאות המשיב לפדיון חופשה - בעניין זה נקבע כי המשיב זכאי לפדיון ימי החופשה בשלושת השנים שקדמו לסיום עבודתו. בשים לב לחלקיות המשרה נקבע כי המשיב היה זכאי לפדיון של 9.7 ימים.

בנוסף, התקבלה תביעת המשיב לעניין השיקים שנמסרו על ידי אשתו למר לוי בזיקה לעבודתו של המשיב. בית הדין קבע כי יש להשיב שיקים אלו לאשת המשיב. יחד עם זאת, תביעות המשיב לתשלום דמי הודעה מוקדמת, דמי נסיעה ופיצוי בגין עוגמת נפש - נדחו. לאור התוצאה אליה הגיע, חייב בית הדין את המבקשת לשלם למשיב הוצאות בסך של 2,000 ש"ח.   

הבקשה וטענות הצדדים

6. שני הצדדים הגישו ערעורם על פסק הדין השני ובמקביל הגישה המבקשת לבית הדין האזורי בקשה לעיכוב ביצועו. בהחלטה מיום 14.7.13, הורה בית הדין האזורי על העברת בקשת המבקשת, תגובת המשיב ותשובת המבקשת לבית דין זה. זאת בהתאם לנוסח החדש של תקנה 467 לתקנות סדר הדין האזורי, התשמ"ד- 1984, הקובע כי שעה שהוגש ערעור, הסמכות לדון בבקשה לעיכוב ביצוע נתונה לערכאת הערעור לבדה. מכאן הבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין שלפני.

7.   במסגרת הבקשה עותרת המבקשת לעיכוב ביצוע מלוא הסכום הפסוק עד להכרעה בערעור. המבקשת טוענת כי מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובתה. בקשר לכך נטען כי אם יבוצע פסק הדין באופן מידי ולאחר מכן יתקבל ערעורה של המבקשת, המשיב לא יהיה מסוגל להחזיר את הסכום הפסוק, זאת נוכח העובדה שהשיקים חוללו. עוד נטען כי לאור התנהלות המשיב בעבר, קיים סיכוי גבוה שהמבקשת תאלץ לנקוט כנגדו הליכי הוצאה לפועל על מנת להשיב את הסכומים שישולמו למשיב, ככל שבית הדין לא נעתר לבקשתה.

8.   המבקשת מוסיפה וטוענת כי סיכוייה לזכות בערעור טובים, בשל ההבדלים בין פסק הדין הראשון לבין פסק הדין השני, המבוססות על אותה מסכת ראייתית.  בקשר לכך נטען, בין היתר, כי טעה בית הדין האזורי עת חזר בו ממסקנתו שהיתה מבוססת ומעוגנת באותו חומר הראיות וקבע בפסק הדין השני כי השכר של 2,500 ש"ח הינו שכר נטו ולא ברוטו; קביעת בית דין זה בדבר קיומם של יחסי עובד ומעביד בין הצדדים שבגינה הוחזר התיק לבית הדין האזורי, איננה משנה את המסקנה אליה הגיע בית הדין בפסק הדין הראשון לפיה המשיב לא הוכיח שהשכר שקיבל בהמחאות על סך 2,500 ש"ח היה שכר נטו; מאחר שלאחר מתן פסק הדין הראשון לא השתנו הממצאים העובדתיים ולא נוספו ראיות חדשות, הרי שלא היתה כל הצדקה לשנות בפסק הדין השני את הקביעות שנקבעו בפסק הדין הראשון; קביעת בית הדין בפסק הדין הראשון בדבר הפרת חובת הנאמנות החלה על המשיב, אשר מצאה ביטוי ברישום אשת המשב כעובדת והמצאת תלושי שכר פיקטיביים עבורה, מצדיקה שלילת פיצויי פיטורים.